<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — לשון לימודים שער שלישי</h1>
<h2>דף ח.</h2>
פעמים מקשה לשתוק מרישא דמסיפא ידעינן לה ומתרץ לא זו אף זו. פעמים שאינו מתרץ כך, כגון בחד בבא בתרי תיבות, כגון האיש מקדש בו ובשלוחו קידושין (מ"א ע"א), ופריך השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא, ולא מתרץ לא זו אף זו, וכן פירקא קמא דב"ק (ח' ע"א) גבי מכרו לאחד או לשלשה בני אדם כאחד דפריך, השתא לשלשה בני אדם כאחד וכו', ולא מתרץ לא זו אף זו, וכן בפירקא שמיני דיומא (פ"ה ע"ב) אם עשה תשובה יוהכ"פ מכפר על עשה ועל לא תעשה, ופריך בגמרא על לא תעשה מכפרת על עשה מיבעיא, ולא מתרץ לא זו אף זו, אבל בפירקא קמא דמעילה (ב' ע"א) דקאמר במתניתין או שקבלו פסולין וזרקו את דמן, ומסקנא דפירושא דהך מילתא בגמרא (ה' ע"א) דבעי לאוכוחי היתר אכילה שנינו ולא זו אף זו קאמר, והגירסא ההיא מקויימת, וזה קשיא להא דאמרינן דלא אמר לא זו אף זו בתרי מילי בחד בבא, ונראה דהתם במעילה יש חידוש בכל תיבה, שקבלו לאפוקי ממאן דאמר היתר שחיטה שנינו, וזרקו לאפוקי ממאן דאמר היתר זריקה שנינו, אבל בו ובשלוחו בתיבת בו אין חידוש כלל, וכן על עשה אין לך דבר קל מעשה וכן לשלשה בני אדם ליכא למטעי.
<h2>דף יא.</h2>
מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתיא לידי קולא היא, ומשני לחוש חוששין מימנא לא מני אלא לשני, פ"ק דב"ק (י"א ע"א) גבי שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני.
<h2>דף יג:</h2>
מצינו תני והדר מפרש רחוקים זה מזה בשני פרקים, כי ההיא דפ"ק דב"ק (י"ג ע"ב) נכסים של בני ברית למעוטי גוים תני והדר מפרש לקמן בפרק ד' וה' (ל"ז ע"ב), שור של ישראל שנגח שור של נכרי וכו', וכן בתר הכי באותה משנה תני והדר מפרש באידך פירקא.
מצינו תרי אמוראי דמפרשי מתניתין זה בכה וזה בכה זה לפטור וזה לחיוב, ויתכן דלא פליגי אהדדי זה מיירי בענין אחד וזה מיירי בענין אחר, כי הא דפ"ק דב"ק (י"ג ע"ב) דמפרש מתניתין ורשות הניזק והמזיק, ר' אלעזר לפטורא ורב חסדא לחיובא, ובסוף הסוגיא (י"ד ע"א) מדמתני' לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי, וקאמר לפרש פי' כמו שמפרש מתני' דלא פליגי דהא דמחייב מיירי במיוחדת לאחד מהם לפירות ולשניהם לשוורים והא דפטורה מיירי במיוחדת לשניהם בין לפירות בין לשוורים, וככה מיישבים למשנה, זה למיוחד לאחד מהם לפירות לזה ולזה לשוורים וזה במיוחד לשניהם בין לפירות בין לשוורים, וזה סבירא ליה דמשמע דקאי אסיפא וזה משמע ליה דקאי ארישא, או משום לאשמועינן חידושא. גם שם מצינו דלא פליגי תרי אמוראי ופליגי, כי הא דקאמר ליה אם תמצא לומר פליגי וכו', דלפי זה כולהו מיישבי מתניתין בחד גוונא, אלא דמיוחד לאחד מהם לפירות ולזה ולזה לשוורים אלא דזה סבירא ליה לחיובא וזה ס"ל לפטורא ולא משמע ליה לרב חסדא לפטורא אע"ג דאיכא למימר דתניא לפטורא ובמיוחדת לאחד מהם בין לפירות בין לשוורים דלא הוי חידוש ועוד דסבירא ליה דקאי אסיפא.
<h2>דף טו:</h2>
מה ששייר במתניתין תנא בברייתא. במה לחלוק. אימתי פעמים לחלוק פעמים לפרש. תנא והדר מפרש מאי מבעה הבער, וכיוצא בזה לרוב בתלמוד. וליפלוג וליתני בדידיה ומתרץ כולה במועד קמיירי.
<h2>דף יט.</h2>
פעמים דבעי בעיא אחת ודעתו לשתי בעיות באם תמצא לומר, כי הא דפירקא קמא דתמורה (ט' ע"א) בעי ר' אבין לדברי האומר אין ממירין וחוזרין וממירין, הפריש אשם להתכפר בו והמיר בו והומם וחללו על אחד ונתכפר באשם אחר וניתק זה לעולה מהו שימיר בו, אמר אביי מאי קא מיבעיא ליה אי תרי גופים וקדושה אחת וכו', עד ורבי אבין חדא מגו חדא קמיבעיא ליה, ואם תמצא לומר שני גופים וקדושה אחת לא, משום דבההיא קדושה הא איתמר בה חדא זימנא, שני גופים ושתי קדושות מהו, וכן תמצא בכמה מקומות בתלמוד. פרק כיצד הרגל (ב"ק י"ט ע"א) גבי יש העדאה לצרורות מפרש הספר, אם תמצא לומר אין שינוי, והוא עצמו בעי אם יש שינוי או אין שינוי, ומכל מקום לא בעי להו בחד בעיא כי הכא, ולכך כתבתי זאת דלא תימא להאי כלל מתרי טעמי, וכמו כן בעי רבין גבי מוסיף חומש דהקדש ראשון מוסיף חומש ואין הקדש שני מוסיף חומש, וקאמר חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה כמו הא דאמרן.
פרק כיצד הרגל דאמר הכי קא מיבעיא להו היתה מבעטת וכו' או צרורות כי אורחייהו חצי נזק, ויש שינוי, כאן מצינו דרב אשי בעי בעיא בשתי מקומות שהרי לעיל קאמר בעי רב אשי יש שינוי לצרורות לרביע נזק, והכל בעיא אחת, אלא כאן הביאה התלמוד ליישב בעיא ששאלו הקדמונים שאמר שכך היתה, ועל זאת היתה בעייתו דלעיל, שפירש שכך רצו הקדמונים לשאול, ונקיט הבעיא על שמו מפני שהקדמונים לא פירשוה כך אלא פירשוה כלשון הספר שאומר איבעיא להו אי מתניתא אתי כסומכוס או כרבנן, עוד איכא למילף משם שיטה אחרת, דהא רב אשי אתא ליישב הבעיא דלעיל איבעיא להו, והוא לא מיישב אותה אלא בעי בעיא אחריתא ובדרך ההוא הבעיא היתה אי צרורות דמתניתין כי אורחייהו הן או על ידי שינוי, והקדמונים קודם רב אשי פירשוה לבעיא כלשון התלמוד, דאיבעיא להו אי אתיא מתניתין כסומכוס או כרבנן, ורב אשי פירש בכל הצדדים אליבא דרבנן אלא אם יש שינוי או אין שינוי, והקדמונים לא פירשוה כרב אשי משום דסבירא להו דפשיטא דאין שינוי.
<h2>דף כא.</h2>
ברוב התלמוד דאמר תרתי ר"ל תרתי דסתרן אהדדי, כגון (ב"ק כ"א ע"א) הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מראובן צריך להעלות שכר לשמעון וכו' תרתי, וכן ברוב המקומות. יש מקומות דלא סתרן, במסכת ביצה (י"ד ע"א) אין עושין טיסני ואין כותשין במכתשת, תרתי ובקידושין (י"ט ע"א) אין יעוד אלא מדעת ואין יעוד אלא בגדול, תרתי, ובפרק השואל (ב"מ ק"ב ע"א) שברפת ושבחצר, תרתי, ובפרק חלון (עירובין ע"ט ע"ב) כיצד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל את רשותו, תרתי, כל אלו ר"ל תרתי דנגעו אהדדי ומחד ידענא חבריה. ויש תרתי דרך שלישי דלא סתרן ולא נגען אהדדי פרק המביא גט תניין (גיטין כ"ג ע"ב) רבי יוחנן אומר תרתי ע"ש.
<h2>דף כג:</h2>
מצינו ת"ש אחרי שהוכיח כבר ממתניתין, בפ' כיצד הרגל (ב"ק כ"ג ע"ב) גבי [פי] פרה כחצר הניזק או כחצר המזיק, ופשיט ליה ממתניתין דהכלב שנטל חררה והלך לגדיש, ובתר הכי קאמר תא שמע השיא בו את הכלב וכו', תא שמע השיך בו את הנחש, דבעי למיפשט ממקומות אחרים לבד ממתניתין דהכלב שנטל חררה, וכבר כתבתי בזה במסכת ע"ז, אבל זה פשוט יותר.
<h2>דף כו.</h2>
מצינו אמורא דמוקי ברייתא ולא סבירא ליה כי האי טעמא, ומצי לאוקמי הך ברייתא בענין דס"ל הכי, ואפילו הכי ניחא ליה לאוקמה כפשטה, כי הא דפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק מ' ע"ב) דקאמר גבי נוגח משלם כופר מה שאין כן ברובע, אביי מוקי לה דרבעה ולא קטלה, ורבא מוקי לה דרבעה וקטלה, וקאמר במאי קא מיפלגי ברגל שדרסה על גבי תינוק ברשות הרבים פליגי, רבא סבירא ליה דברייתא סבירא לה דפטור, אע"ג דרבא ס"ל פרק (קמא) [שני (כ"ו ע"א)] רגל שדרסה על גבי תינוק חייב, מוקי לה הכי משום דהכי הוי פשטה דברייתא, וכן מצינו בפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ד ע"ב) גבי הא דשלחו בני מערבא בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית, דמוקי לה כשגבו קרקע ויש לו, והאי אמורא אליבא דנפשיה הכל ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה דסבירא ליה שיעבודא לאו דאורייתא, אלא מוקי האי טעמא ליישב דברי בני מערבא, ועל פי זה הוא עצמו מיישב הך דהכה את האשה ויצאו ילדיה אין האשה נותנת ליורשיה בירושה ב"ק פ"ד (מ"ב ע"ב) דליכא למימר דירית לה הבעל, ולדידיה לא איצטריך להאי טעמא, דסבירא ליה שיעבודא לאו דאורייתא ולא עדיפי נזקין ממלוה בשטר ואפילו לא נתגרשה לא ירית הבעל, אבל מוקי לה בגרושה ואליבא דר"ע דפליג אדרבנן ואמר דשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם מאליהם בכור נוטל פי שנים, והוא הדין דירית לה בעל דלא הוי ראוי.
<h2>דף לג:</h2>
היכא דאמר אמורא זאת אומרת על מילתא דאמורא אחר, שייך להקשות, זאת אומרת היא היא, אי ליכא חידושא במילתא דאמורא שני שאין בראשון להדיא, כי הא דפרק המניח (ב"ק ל"ג ע"ב) א"ר הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור, ופריך זאת אומרת היא היא ומתרץ מהו דתימא התם הוא דאמר ליה וכו', והאמורא שני אתא לאשמועינן דהא מהו דתימא לא חשיב ליה טעמא דזיקא. מצינו שמקשה מאמורא אחד לאמורא אחר והא אמרה חדא זימנא, פרק המניח (שם) גבי המזיק שיעבודו של חבירו דפריך על מילתיה דרב הונא בריה דרב יהושע על מהו דתימא דקאמר, והא אמרה רבה חדא זימנא דאמר רבה השורף שטרותיו של חבירו וכו', וטעמא משום דרבה קדמון הוה וקים ליה לגמרא דמילתיה שגור בפי הכל כדפרישית לעיל (סימן ח') אהא דמנחות וכו'.
<h2>דף לז:</h2>
מצינו תני והדר מפרש רחוקים זה מזה בשני פרקים, כי ההיא דפ"ק דב"ק (י"ג ע"ב) נכסים של בני ברית למעוטי גוים תני והדר מפרש לקמן בפרק ד' וה' (ל"ז ע"ב), שור של ישראל שנגח שור של נכרי וכו', וכן בתר הכי באותה משנה תני והדר מפרש באידך פירקא.
<h2>דף מא.</h2>
מצינו אמורא דמוקי ברייתא ולא סבירא ליה כי האי טעמא, ומצי לאוקמי הך ברייתא בענין דס"ל הכי, ואפילו הכי ניחא ליה לאוקמה כפשטה, כי הא דפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק מ' ע"ב) דקאמר גבי נוגח משלם כופר מה שאין כן ברובע, אביי מוקי לה דרבעה ולא קטלה, ורבא מוקי לה דרבעה וקטלה, וקאמר במאי קא מיפלגי ברגל שדרסה על גבי תינוק ברשות הרבים פליגי, רבא סבירא ליה דברייתא סבירא לה דפטור, אע"ג דרבא ס"ל פרק (קמא) [שני (כ"ו ע"א)] רגל שדרסה על גבי תינוק חייב, מוקי לה הכי משום דהכי הוי פשטה דברייתא, וכן מצינו בפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ד ע"ב) גבי הא דשלחו בני מערבא בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית, דמוקי לה כשגבו קרקע ויש לו, והאי אמורא אליבא דנפשיה הכל ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה דסבירא ליה שיעבודא לאו דאורייתא, אלא מוקי האי טעמא ליישב דברי בני מערבא, ועל פי זה הוא עצמו מיישב הך דהכה את האשה ויצאו ילדיה אין האשה נותנת ליורשיה בירושה ב"ק פ"ד (מ"ב ע"ב) דליכא למימר דירית לה הבעל, ולדידיה לא איצטריך להאי טעמא, דסבירא ליה שיעבודא לאו דאורייתא ולא עדיפי נזקין ממלוה בשטר ואפילו לא נתגרשה לא ירית הבעל, אבל מוקי לה בגרושה ואליבא דר"ע דפליג אדרבנן ואמר דשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם מאליהם בכור נוטל פי שנים, והוא הדין דירית לה בעל דלא הוי ראוי.
<h2>דף מא:</h2>
פעמים אייתי ברייתא וניחא ליה יותר ממשנה שפעם ברייתא מפורש יותר ממשנה, ופעמים אייתי משנה אע"ג דהוה ליה לאתויי ברייתא משום דמתניתין עדיפא ליה לאתויי יותר מן הברייתא, כי הא בפ"ד דב"ק (מ"א ע"ב) מייתי גבי מידי סכין כתיב והא תנן השוחט במגל יד כו', אע"ג דהשוחט דיעבד משמע ניחא ליה לאתויי מהמשנה מלאתויי ברייתא דמשמע לכתחלה דתניא בכל שוחטין בין בצור בין וכו', וגבי קידושין (נ"ו ע"ב) מייתי הך ברייתא משום דמשמע לכתחלה ולא ניחא ליה לאתויי מתניתין דמשמע דיעבד.
<h2>דף מב:</h2>
מצינו תנא דפריך לבר פלוגתיה והוא ידע דיכול לשנויי שינויא חדא ואפילו הכי פריך ליה לדעת אם יאמר לו טעם אחר, כי הא דבפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק מ"ב ע"ב) גבי הא דתנו רבנן ובעל השור נקי ר' עקיבא אומר נקי מדמי עבד, ופריך ולימא ר"ע לנפשיה והלא עצמו אינו משתלם אלא מגופו וכו' עד שקדם ושחטו, אי הכי רבי אליעזר נמי שקדם ושחטו, אין הכי נמי איהו סבר אי איכא טעמא אחרינא נימא לי', אע"פ שזה לא נשאר לפי המסקנא, מכל מקום אי לאו דהוי דרך התנא כך לא הוה מסיק אדעתיה למימר הכי, וכי דחי האי תירוצא אחרינא מטעמא אחרינא דחי.
<h2>דף סב.</h2>
כל מהא ברייתא כגון [אלא] מהא או תפשוט מהא. כל היכא דאמר סתם תלמודא כך הלכה. כל תיקו דאיסורא לחומרא ודממונא לקולא. כל היכא דאיכא [תרי לישנא בחד] מילתא בדאורייתא עבדינן לחומרא בדרבנן עבדינן לקולא. כל לאפוקי לית הילכתא כי האי. כל תיובתא אין עושין כאותה תיובתא.
<h2>דף סט:</h2>
בפרק מצות חליצה (יבמות ק"א ע"ב) התם חד סתמא הכי תרי סתמי [וכו'] דתנן מיאנה או שחלצה בפניו וכו' הכא תרי סתמי, מכדי האי סתמא והאי סתמא מה לי חד סתמא ומה לי תרי סתמי אמר רב נחמן בר יצחק הואיל וסתמה במקום מחלוקת דתנן סמיכת זקנים ועגלה ערופה וכו' עד ולא פליג ר' יהודה, ובפ' האיש מקדש (קדושין נ"ד ע"ב) גבי כרם רבעי אין לו חומש ואין לו ביעור, מכדי האי סתמא מה לי חד ומה לי תרי כו' ותנן בבחירתא [כוותי'], וההיא מיקרי תרי סתמי, משום דמתניא בשני מקומות בזרעים. פרק בא סימן (נדה מ"ט ע"א) וכי תימא משום דבעי למסתמיה כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, מהו דתימא מסתבר טעמיה דר' מאיר דקא סייעי ליה קרא קמ"ל. פרק האשה שהלך (יבמות קכ"ב ע"א) אמר רבה בר שמואל תנא בית שמאי אומרים אין משיאין על פי בת קול ובית הלל אומרים משיאין, מאי קמ"ל מתניתין היא, הא קמ"ל דאי משכח סתמא דתנן אין משיאין בית שמאי היא. ומההיא דקידושין (נ"ד ע"ב) משמע דחשיב דברי בית הלל סתמא אע"ג דפליגי בית שמאי עליה. בגמרא בפרוטה ובשוה פרוטה. ובגמרא פרק מרובה (ב"ק ס"ט ע"ב) רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח, דתנן אין הגונב אחר הגנב, מאי חזית דאזלת בתר האי סתמא נעביד כי האי סתמא, משום דקא מסייעי ליה קראי. עוד שם אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד, הוה אמינא מאן תנא צנועים רבי דוסא היא כי היכי דלא תיקשי סתם משנה וכו'.
